בסוף המאה ה-15, האפיפיור סיקסטוס הרביעי רצה לבסס את מעמד הכנסייה ולהשיב לה את התדמית הזוהרת של האימפריה הרומית. החזון שלו הוליד ב-1481 את אחד המיזמים האדריכליים המרהיבים והשאפתניים ביותר של קריית הוותיקן: הקפלה הסיסטינית. התקרה הקמורה של הקפלה עוטרה בהתחלה על-ידי פיירמטאו דה אמליה בשמיים זרועים כוכבים. עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, סדק בתקרה איים להפיל אותה. האפיפיור יוליוס השני הורה לבנות אותה מחדש והיה צריך לעטר אותה שוב. העבודה הופקדה ב-1508 בידי אומן צעיר בשם מיכלאנג'לו. בהתחלה, מיכלאנג'לו סרב לקבל את המטלה. הוא לא התמחה בציור בפרסקו ועיטור תקרה כל כך גדולה היה מלאכה אדירה. הוא נעתר לבסוף לבקשת האפיפיור אחרי שהוסכם שתהיה לו יד חופשית ובעיקר מפני שהוא רצה להוכיח לכל האומנים הגדולים של תקופתו, ובעיקר לעצמו, שהוא מסוגל לבצע עבודה בסדר גודל כזה.
מיכלאנג'לו, תקרת הקפלה הסיסטינית (בריאת האדם), 1512, פרסקו, 280×570 ס"מ, קריית הוותיקן, רומא
הוא בנה פיגום אופקי כדי שלא להפריע לקיום הטקסים באולם וממרום עשרים ואחד מטרים, הוא עיטר את התקרה בקטעים מספר בראשית. זה היה הפרסקו הראשון שעליו הוא עבד והוא קרא לעוזרים כדי להשלים את המשימה. רק אחרי שהטמיע את הטכניקה, הוא לקח את המושכות לידיים ונפטר מהם. מסופר שהפיגום כיסה רק חצי מהקפלה, כך שעם סיום העבודה על החלק הראשון, מיכלאנג'לו פירק ובנה אותו מחדש בחצי האחר ואפשר היה לראות את כל מה שהושלם.
ב-31 באוקטובר 1512, בערב שלפני 'יום כל הקדושים', התקרה נחנכה בתרועה ובמחול. האתגר השתלם והתוצאה עלתה על כל הציפיות. הפרסקו היה מרהיב, ברור ובנוי היטב. כל ריבוע סיפר סיפור מקראי: העיטורים שבמרכז התקרה תיארו את השתלשלות היקום, מהפרדת האור והחושך ועד לשכרות נוח. מסביב, אפשר היה לראות את הנביאים והסיבילות. הם הזכירו למתבוננים שאלוהים מעולם לא נטש את האנושות. אלא שמיכלאנג'לו לא הציב את האל במרכז הפרסקו, אלא אותנו. זה היה ביטוי לרוח ההומניסטית שלו: הוא רצה להדגיש את העובדה שבסופו של דבר, הדמויות הראשיות הן תמיד אנחנו והעולם חג סביבנו. המסר שנפרש על קירות הקפלה הסיסטינית הוא כזה של גאולה וכפרה: האדם גורש מגן העדן בגלל החטא הקדמון והוא יישפט בבוא העת ביום הדין האחרון.
נתן.
Comments